"את שינית את החיים שלי"

אמרה לי המתאמנת שלי לשעבר, ואני התכווצתי בכיסא.

אני מכירה את המשפט הזה. הוא לא זר לי.

כי אמרתי את המשפט הזה בעצמי לא מעט פעמים בחיי – "שינית לי את החיים."

אבל במקרה שלי, משהו בי נלחם.

"זאת לא אני, זאת את," אני אומרת בנדיבות ונחרצות.

לה.

לעצמי.

היא מתעקשת לתת לי.

ואני מתעקשת להדוף ולבטל.

ואז, בשיחה עם חברת נפש, בין שתי כוסות קפה ריקות שנגמרו לפני שעתיים, שלפוחית מלאה ובטן מקרקרת, אנחנו זוכות לכנות שיש רק בחברות אמת.

ופתאום מהאמת שבחוץ אני רואה את האמת שבי.

האמת היא שאני אנושית.

שוקינג.

התכווצתי שם בכיסא כשהמתאמנת שלי אמרה לי ששיניתי לה את החיים כי המחשבה ששיניתי למישהו את החיים היא פשוט...גדולה עליי.

והתכווצתי בכיסא גם כי אין דבר שהאגו שלי רוצה יותר מהמחשבה הזו.

יש משהו יותר גדול מזה? מלשנות למישהו את החיים?

"האדם מחפש משמעות," כתב ויקטור פרנקל.

"Significance is our driving force," מציע טוני רובינס.

ואני, נעה בין מחיקת כל העשייה שלי במשפט אחד של "זה לא אני, זה את,"

לבין הרצון העז לקבל קרדיט, הכרה, הערכה – משמעות לקיומי, עטופה בצלופן של תשבוחות ואהבה.

ואז היא מציעה לי, חברתי החכמה -

"האנשים שאת מעריכה, שלמדת מהם, שלעיתים את אפילו "מעריצה", הם אלה שהאגו שלהם כבר נח.

הם עושים את מה שהם עושים כבר כל כך הרבה זמן, שהם כבר לא זקוקים לאישורים מבחוץ.

וזו בדיוק הסיבה שאת כל כך נמשכת אליהם."

והחברה הזו שלי, משקפת לי את זה.

ואני אוהבת אותה כל כך.

כי כנות מאנשים שאוהבים אף פעם לא מכאיבה.

היא מעוררת אותנו לאמת.

והאמת מאפשרת לנו לחיות גרסה מדויקת יותר של חיינו.

לצחוק על האנושיות המורכבת שבנו.

ולהעז להתרחב, לאתגר, ולטרוף את האנושיות הזו שלנו, כי היא...

אוטוטו נגמרת.

כמה עשרות שנים – ואין אותנו.

בשישי האחרון הרציתי בפני כ-200 נשים.

נכנסתי להרצאה עם דרייב, עם רצון עז להשפיע, להזיז, לגעת בליבן, לשנות להן את החיים.

וכשההרצאה הסתיימה, מצד אחד מיהרתי ליציאה באי נוחות ומבוכה, ומצד שני, בליבי התעוררה תקווה לזוג עיניים שיעצור אותי ויאמר:

"תודה! הרעדת את עולמי. יצאתי אחרת. שינית לי את החיים."

הגענו לסוף הזמן שהיה לנו, בשיחה עם חברת האמת שלי, ואני מוצאת עצמי אומרת לה: "אבל גם את שינית את החיים שלי כל כך הרבה פעמים!"

והיא?

היא מקבלת את זה באהבה.

כי אם אנחנו והם פתוחים לזה, אנחנו משנים חיים לאנשים כל הזמן. בכל מפגש.

וכשחיים משתנים – זה אף פעם לא חד צדדי.

אבל הקסם הזה קורה כששני הלבבות באמת נפגשים.

ואין דבר רע בללכת עם הלב פתוח.

ואולי זה כל הסיפור. אנושיות, ולבבות שנפגשים.

ואולי, בכלל, לא צריך לעשות מזה כזה סיפור.

שלכם באהבה,

אופרי ❤ Powerful Presence Leadership Academy