הילדה שלי קיבלה חגורה חדשה היום.
והמאמן (האגדי) שלה סקורניק נתן נאום משמעותי בעיני על החשיבות של הגנה עצמית בכלל ולילדות, נערות ונשים בפרט.
באימונים הם לומדים לבעוט ולתקוף אבל בעיקר הם צריכים לדעת איך ליפול כדי לא לעשות לעצמם נזק.
וזה הוביל אותי למחשבות על העולם שלי.
* כמה באמת אנחנו לומדים איך ליפול?
* ומנגד,כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בלנסות להימנע מליפול במקום לתרגל נפילות, שמירה על עצמנו מנזק ולתרגל לקום מיד מחדש?
כי זה בעיני החלק הכי חשוב.
כולנו נופלים.
אבל היום אנחנו לא מגנים על עצמנו מהתקפות באמת.
ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מגנים על עצמנו מאי נוחות.
אנחנו נמנעים מלהתמודד עם מקומות שמאלצים אותנו להתגבר:
להתגבר על הפחד משינוי, מכשלון, מלהראות לא טוב, מלטעות.
אנחנו חכמים גדולים בללמד את הילדים שלנו שזה הדבר הכי חשוב, וש"בחיים לא תמיד מנצחים" וש"מה שחשוב זה הדרך, וללמוד מטעויות", אבל, תכלס, כמה באמת אנחנו חיים וממדלים להם את מה שאנחנו מלמדים?
אז הסתכלתי היום על הבת שלי בחשש מלווה בקנאה.
עוד מעט היא תתחיל ללמוד לעמוד בקרבות, תקבל מכות יבשות, תאלץ לנשוך שפתיים ולהמשיך.
אני ממש מקווה שהיא תמשיך. אני אעשה כמיטב יכולתי שהיא תמשיך.
יש כאלה שיגידו שזה קשוח ולא הכרחי.
בעיני זה השיעור הכי חשוב שיש.
גם עבורי.
ומי יודע, אולי בקרוב אצטרף גם אני.
כואב לי רק לחשוב על זה.
ואולי זה חלק מהעניין.
שלכם באהבה,
אופרי ❤️
אימון וליווי ליצירת סיפור חיים חדש