ביקור אצל אבא שלי הסתיים בנעימים.
נוסעת הביתה.
צריך לרדת עם הכלב.
ולשלוח מייל.
ולדייק את ההרצאה
בום!
רכב נכנס בי משמאל.
והאוטו שלי לא עוצר.
הוא לא עוצר!
הוא טס!
האוטו שלי נוסע ימינה וכמו בסרט אני רואה הולך רגל מבוהל מימין
שוברת מיד את ההגה שמאלה ואני רואה שיירת רכבים חונים ואני רואה איך הרכב שלי הולך להוריד את כולם כמו בסרט של ברוס וויליס.
והאוטו שלי לא עוצר!
למה הוא לא עוצר??!
ואני קולטת שהרגל שלי ננעלה על הגז.
מרגיש כמו שעות עד שהמוח נותן פקודה לרגל לעבור לדוושה שמימין
הרגשתי כאילו אני לומדת נהיגה ומבדילה בין הדוושות.
הסיפורים האלה על כמות המחשבות שיכולות לעבור בשניה.. הכל נכון.
והאוטו עולה על אי תנועה, אני רואה את העץ שאני עומדת להתנגש בו ונוסעת עוד כמה מטרים... עצר.
אני בחיים.
כולם בחיים.
והמחשבה הראשונה: הכל בסדר.
הכל בסדר.
הכל בסדר.
האיש החמוד שפגע בי גם בסדר.
כולם סביבי בסדר.
לא פגעתי.
לא נפגעתי.
פח זה פח.
ואז.. הגוף שלי מתחיל לפרפר... כמו עלה נידף.
בחיים לא חוויתי שוק. ואפטר שוק.
הגוף ננעל ורועד בו זמנית.
כמו איזה טריפ רע בגוף (גם את זה לא חוויתי)
ומשם פינוי באמבולנס והגיעה משטרה...
ובאמת שהכל בסדר.
הגוף בשוק.
כאבי הדף בגוף.
אבל הכל בסדר.
ואני בהודייה ענקית.
ענקית.
ענקית.
החיים לא תמיד הולכים חלק.
לא תמיד נגיע ליעד בזמן.
יש סלאלומים בדרך.
ואני בהודייה ענקית שהצלחתי לבלום.
בזמן.
ושהכל בסדר.
ואני היום אחרי בדיקות בבית חולים
וכבר בבית.
ובהודייה על הכל.